הלך לעולמו מייסד מכללת ספיר – זאב צחור ז"ל

אבנר פיינגלרנט

הסרט "קינג קונג" (1933) מסתיים במשפט אלמותי:
"לא המטוסים הרגו את החיה – אלא האהבה"

בפראפרזה למשפט הזה – לא המחלה הרגה את זאביק – אלא הדאגה והאהבה לסטודנטים.

מ 2005 זאב צחור היה יורד כל יום ב 8 בבוקר כדי לעמוד בשער המכללה ולוודא שכל הסטודנטים נכנסים ללא פגע, וכדי שאם מתרחשת חלילה התקפת קאסמים – הוא יהיה שם כדי להאיץ בהם להכנס למיגונית הקרובה. אחרי שלוש שנים כאלה, במהלך עופרת יצוקה, הוא קיבל את הפגע הראשון בלב. מאז התקשה להתאושש. בעיני – הדאגה והחרדה היומיומיות האלה הן שהעמיסו על ליבו עד שלא עמד בכך יותר.

זאב צחור (נשיא המכללה) ביחד עם נחמי פז (המנכ"ל) היו הקולקטיב המנצח של שנות התשעים באקדמיה הישראלית. זמן קצר אחרי שספיר קיבלה מעמד עצמאי ובלתי תלוי מאוניברסיטת בן גוריון – הם הקימו יחד מחלקה אחר מחלקה במכללה

הקמת המחלקה לקולנוע היתה אחת ההחלטות הקשות עבורם,  הם הבינו כמה יקרה היא תהיה, או, כמו שזאביק היה אומר בכל יום פתוח ״גרעונית לנצח״. אבל הוא גם אמר למועמדים כי זו המחלקה שתוכל להבקיע את מעמדה של המכללה אל הבינלאומיות וההכרה בארץ ובעולם. בכלל – המלה 'הבקעה' היתה שגורה אצלו  עוד מימיו כקצין שריון גאה. פעם אפילו סולק משיעור של ישעיהו לייבוביץ, כי הגיע הישר ממלחמת יום כיפור לפתיחת הסמסטר על מדים ועם נשק.

האהבה שלו לקולנוע בכלל ולפסטיבל קולנוע דרום בפרט, לצד האמונה שלו בנו – כל אלה היו  כל כך חזקים.  התמיכה שלו ושל נחמי במה שעשינו היתה מעבר לכל שיעור. לא רק כלכלית. מעבר לתמיכה הכספית העצומה  – כשעמדנו בפני מתקפה גדולה של הכנסת ,משרד התרבות ותורמים -על עצם כך שהיקרנו את הסרט "עדות" (של שלומי ורונית אלקבץ) בפתיחת הפסטיבל. גם זאביק וגם נחמי הודיעו לנו בנחרצות: "אוי ליום בו נקבע את תכנית הפסטיבל על פי הגורמים המממנים". הם הבטיחו שכל גרעון שיווצר מהעדר תמיכה עקב ההקרנה יכוסה מיידית על ידי ספיר. זאביק הוסיף בממזריות אופיינית –  "אתם יודעים שרעש בתקשורת עושה לנו רק טוב,ומקדם את מה שצריך". הוא אהב תקשורת וקידם כל דבר באמצעותה. הוא היה אהוב על התקשורת על בית הספר המכללה והמוני סטודנטים ומרצים.

המקום שבו הכי אהבתי לפגוש אותו  היה בישיבת הבוקר  היומית שלו ושל נחמי. זאביק שתה תה כמו בקיבוץ ונחמי קפה שחור כמו בגידולי שדה. הם היו יושבים כמעט שעה ומדברים  על ספרים שקראו, רכילות טריה מהקיבוץ והאקדמיה ועוד. ברגעים המקסימים האלו ניתן היה לקבל אישור על כל גחמה תקציבית ויצירתית. כאלו היו השניים –  קולקטיב של חדשנות, אופטימיות ומאבק ללא מורא בשגרתי.  אני זוכר המון רגעים של צחוק משותף, עם אהבה לנוסטלגיה של הקיבוץ והלימודים, לצד דיונים נוקבים וביקורתיים על ספרי שירה ופרוזה ששניהם קראו

הגעגוע לשניהם ענק. אבדנו של זאביק מורגש מרגע פטירתו שלשום. הוא היה שותף אמיתי לכל חלום.